פסק-דין בתיק ה"פ 53898-05-12

1.         רקע:

המבקשת תבעה בתובענה זו פסק-דין הצהרתי,  לפיו מחצית מהזכויות הרשומות על-שם ניאז נאבסו (להלן: " החייב") בנכס המקרקעין הידוע כחלק מחלקה 65 בגוש 15334 בכפר קמא (להלן: " הנכס") שייכות למבקשת, שרה נאבסו (להלן: " המבקשת") מכוח חזקת השיתוף, וכי היא זכאית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בלשכת רישום המקרקעין בנצרת. לחילופין, מבקשת ההמבקשת  לקבוע כי היא זכאית לדיור חלופי לפי סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

המבקשת נישאה לחייב בשנת 1978. לטענתה, הקרקע עליה בנויה דירת בני הזוג ניתנה למבקשת  ולחייב במתנה על-ידי אימה של המבקשת, בשנת 1983, אך נרשמה על-שם החייב בלבד (ראו נ/4 לסיכומי המבקשת). בשנת 1985 הושלמה בניית הדירה.

המבקשת והחייב משכנו את הדירה לצורך קבלת הלוואות שונות (כ-5 במספר, עפ"י נספח ד' לתשובת המשיב 1 - להלן:"הבנק" או "המשיב") מבנק משכן ובנק כרמל, כאשר שניהם חתמו כלווים בהסכם ההלוואה. לטענת המבקשת, המישכונים הרשומים כיום על הנכס נעשו לצורך נטילת הלוואות אישיות של בעלה החייב, ללא ידיעתה, ושימשו למימון קבוצות כדורגל שהיה בעליהן בשנים 2000-2005, ולרכישת מכוניות יוקרה. בשנת 1998 מישכן החייב את זכויותיו בנכס לטובת המשיב בשטר משכנתא בדרגה שנייה, מוגבל לסכום של 300,000 ש"ח (נספח ה' לתשובת המשיב), להבטחת אשראים שהועמדו לחשבון חברת גינון נפסו בע"מ (להלן: " החברה"), הנמצאת בשליטת החייב והמבקשת. בשנת 2002 שוב מישכן החייב את הנכס (נספח ח' לתשובת הנתבעת), בשטר משכנתא בדרגה ראשונה לטובת המשיב, הפעם ללא הגבלה בסכום. גם שטר משכנתא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, ובהסתמך עליו העמיד המשיב אשראים והלוואות בחשבון החברה בבנק. בשני שטרי המשכנתא הללו אישר החייב כי הוא בעל הזכויות ביחיד במקרקעין הממושכנים, וויתר על זכותו לדיור חלוף לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

כאמור, בהסתמך על השעבודים, הבנק העמיד לטובת החייב והחברה אשראים שונים. ביוני 2011 החל הבנק המשיב לפעול למימוש שתי המשכנתאות במסגרת הליכי הוצאה לפועל, כאשר יתרת החוב בחשבון החברה, לו ערבו המבקשת והחייב (ראו נספח ט' לתשובת המשיב), עמדה על כ-400,000 ש"ח. מכאן בקשת המבקשת להצהיר על זכותה במחצית הזכויות בדירה, או על זכאותה לדיור חלוף.

2.         שיהוי והתיישנות:

הבנק טוען, כי אף שהמבקשת ידעה על הליכי המימוש כבר בתחילת 2011 (על-פי גרסתה בהמרצת הפתיחה) או באמצעה (על-פי גרסתה בעדותה), השתהתה המבקשת בהגשת התובענה, והגישה אותה רק במאי 2012. כמו כן, הדירה נרשמה על-שם החייב כבר בשנות השמונים המוקדמות, ומשך תקופה של כ-30 שנים, נמנעה המבקשת מלדאוג לרישום זכויותיה, וגם בכך יש שיהוי רב. המבקשת אכן העידה (עמ' 2 לפרוטוקול) כי נודע לה על ההליכים בשנת 2011, ומאז פעלה ללא דיחוי להבטחת זכויותיה. אין לראות שיהוי, שמשמעו ויתור על הטענות, בחלוף כמה חודשים מתחילת הליכי המימוש ועד הגשת התביעה, גם לאור העובדה שהמבקשת הגישה המרצת פתיחה באפריל 2012 לבית המשפט המחוזי בנצרת.

על-פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תביעה במקרקעין מוסדרים מתיישנת בחלוף 25 שנים. לטענת הנתבעת, עילת התביעה נוצרה עם רישום זכויות החייב בדירה בשנת 1983. מאחר וחלפו מעל 25 שנים בטרם עתרה המבקשת לרישום זכויותיה, תביעתה התיישנה.

בהמרצת הפתיחה ובתצהיר התומך בה טענה המבקשת כי הנכס נרשם על-שם החייב משום שכך נהוג בעדה הצ'רקסית, אולם בעדותה סתרה זאת, וטענה כי חשבה כל השנים כי הקרקע רשומה גם על-שמה (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון), כלומר שלא נהוג בעדה לרשום רק על שם הבעל. גם אילו כך היה, שהמבקשת חשבה כל השנים שהנכס רשום על שמה, לא היתה יכולה להינות מהוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר התיישנות שלא מדעת, שכן לא הוכיחה שהעובדות נעלמו ממנה מסיבות שלא יכלה למנוע אותן. פניה פשוטה ללשכת רישום המקרקעין היתה נותנת לה את המידע שהיא לא רשומה כבעלת הנכס. גם העובדה שהנכס נתקבל במתנה מאמה של המבקשת לבעלה של  המבקשת, מצביעה על כך שהיא יכלה לדעת על תוכן ההעברה.

איני מאמין למבקשת שחשבה שהנכס רשום על שמה, הן משום שהדבר סותר את הצהרתה התומכת בהמרצת הפתיחה, שנהוג בעדה הצ'רקסית לרשום את נכסי המשפחה על שם הבעל ולא על שם אישה, ולכן לא נרשם שמה, והן משום שהנכס הועבר לחייב מאמה של המבקשת, שגם היא אישה, דבר הסותר את הטענה שנהוג שלא לרשום את הנכס על שם אישה. אמנם, נטען שאמה של המבקשת היתה גרושה כאשר העבירה את הנכס על שם החייב, אך לא נטען שהיתה גרושה כאשר הנכס נרשם על שמה.

זאת ועוד, כפי שניתן לראות משטרי המשכנתאות לבנקים אחרים (נספח ד' לתשובת המשיב), המבקשת והחייב שניהם רשומים כלווים של ההלוואות המובטחות במשכנתא, אבל רק חתימתו של החייב נמצאת על השטרות כממשכן (והדבר נכון לגבי כל שטרי המשכנתא), כך שכבר משנת 1983  ידעה המבקשת, או צריכה הייתה לדעת, כי הנכס רשום על-שם החייב בלבד, ולכן חתימתה אינה דרושה כממשכנת על שטרי המשכנתא. אציין, כי מעדות המבקשת בפני נראה, כאילו מסך נפל על חייה בשעה שחזרה בתשובה, וכאילו היא זוכרת רק מה שאירע לאחר שחזרה בתשובה, אז לא חתמה יותר על דבר, ולא איכפת לה מעסקי בעלה. היא התחמקה מידיעת מה שאירע לפני שחזרה בתשובה, כאשר היתה שותפה לחברה העסקית של בעלה, וחתמה איתו על מסמכי ההלוואה. איני מאמין שמסך של אי ידיעת העבר נפל על המבקשת. יתר על כן, ההסבר, שאינה חותמת עוד על הלוואות עקב איסור ריבית, מאז שחזרה בתשובה, מצביע על כך שידעה את תנאי ההלוואות הכוללות ריבית לפני שחזרה בתשובה.

המסקנה היא שהמבקשת ידעה שאינה בעלת הנכס כבר בשנת 1983, ועל כן, ככל שטענת המבקשת היא שכוונת אמה היתה להעביר את הנכס לשני בני הזוג, לה ולבעלה, טענה זו התיישנה. למעלה מן המידה אציין, שעל פי שטרי העברת הנכס בלשכת רישום המקרקעין, שהציגה המבקשת, שנחתמו על ידי אמה של המבקשת לשם העברה לבעלה של המבקשת דווקא, ונרשמו בלשכת רישום המקרקעין על פי אישורו של עורך דין שהסביר לאמה של המבקשת את מהות העיסקה שהיא עומדת לבצע ואת התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה והדבר הובן לה כראוי, המסקנה היא שכוונת אמה של המבקשת היתה להעביר את הנכס לבעלה של המבקשת בלבד, והוא גם קיבל את הנכס לבעלותו בלבד.

3.         כוונת השיתוף

בכך אין סגי, שכן המבקשת טוענת, שלמרות שהנכס רשום בבעלות בעלה החייב, היא זכאית למחצית הזכויות בנכס מכוח חזקת השיתוף.

המבקשת והחייב נישאו בשנת 1978, כך שחל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. המבקשת אינה תובעת מכוחו של החוק, אלא מכוח כוונת שיתוף בנכס ספציפי. על פי הדין שגובש בפסיקה (וראה לאחרונה ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב בע"מ - ניתן 11.8.11 וע"א 1398/11 אלמונית נ' אלמוני - ניתן 26.12.12), בן הזוג שדירת המגורים של בני הזוג אינה רשומה בבעלותו, יכול להרים את נטל ההוכחה על כוונת שיתוף בדירת המגורים, וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. בין יתר הנסיבות שיש לשקול, מצויות נסיבות אלה:

-          העובדה שדירת המגורים של בני הזוג היא הנכס המשפחתי המובהק והמשמעותי ביותר של בני הזוג מביאה להקלה בהוכחת השיתוף

-          כאשר חוק יחסי ממון בין בני זוג חל על בני הזוג, לא די בקיומם של חיי נישואין, אף ממושכים, כדי לקבוע שהיתה כוונה לשיתוף בדירת המגורים (רע"א 8672/0 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו (6) 175, שאושר בע"א 1398/11).  

-          שינויים ושיפוצים משמעותיים שבוצעו על ידי שני בני הזוג יחדיו, או השקעת משאבים ניכרים בדירה על ידי בן הזוג הלא רשום, לבדו או ביחד עם בן הזוג הרשום מצביעים בכיוון של כוונת שיתוף (ע"א 1398/11 אלמונית נ' אלמוני)

-          קבלת הדירה במתנה לאחד מבני הזוג במהלך הנישואין, שאז נדרשת מידה גדולבה יותר של הוכחה שהיתה כוונת שיתוף, מן הטעם שיש לתת משקל לכך שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולכך שבן הזוג האחר הסכים, גם אם בשתיקה, שהדירה שהתקבלה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה (דברי השופט עמית בפ"ד אלמונית)